<h1>סמ"ג לאוין סימנים ש"ה—ש"ו</h1>
<h2>דף יב.</h2>
ומניין שטומאת מת דחויה היא בציבור שנאמר ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וגומר איש כי יהיה טמא, איש נדחה ואין ציבור נדחין אלא הטומאה נדחית מפניהם ויעשו הפסח בטומאה (ע"פ לשון רמב"ם ביאת המקדש פ"ד הל' ט"ז), והרי מפורש בכתובים (דברי הימים ב' ל' י"ז) כי רבת הקהל אשר לא התקדשו והלוים על שחיטת הפסחים לכל לא טהור וגו' ומה הוא [זה] שנאמר שם (י"ח) כי אכלו את הפסח בלא ככתוב בתורה מפני שעיבר אותה השנה מפני הטומאה שנאמר (שם ב') ויועץ המלך ושריו וכל הקהל בירושלם לעשות [ה]פסח בחדש השני כי לא יכלו לעשותו בעת ההיא כי הכהנים לא (נ)[ה]תקדשו [למדי] והעם לא נאספו לירושלם, ותניא במסכת סנהדרין שאין מעברים [את] השנה לכתחילה מפני הטומאה, ועוד אחרת היתה שם באותה השנה שעיבר חזקיה המלך את השנה ביום שלשים של אדר שראוי להיות ראש חדש ניסן ועשה אותו החדש אדר השני ולא הודו לו חכמים לפי שאין מעברין ביום זה כדאמרינן בפרק קמא דסנהדרין (י"ב ב') ולפיכך בקש רחמים על עצמו ועל שריו שהסכימו עמו שנאמר כי התפלל חזקיה וגומר, ונאמר וישמע ה' אל חזקיה וירפא את העם שנרצה את קרבנם (ע"פ הל' י"ז—י"ח שם).
<h2>דף יב:</h2>
וכן הציץ מרצה על טומאת הדברים הקרבים שנאמר והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים, אבל אינו מרצה על טומאת הנאכלין לרבי יוסי בפרק הקומץ רבה (מנחות כ"ה, ב'), ולא על טומאת אדם שנטמא בטומאה ידועה אלא אם כן היתה הטומאה דחויה בציבור שהציץ מרצה עליה, וקיימא לן כרבי יהודה שאומר בסנהדרין (י"ב ב') וביומא פרק קמא (ז' ב') שאין הציץ מרצה אלא על מצחו שנאמר והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה' (ע"פ רמב"ם ביאת המקדש פ"ד הל' ז'—ח'), ולשון תמיד שלא יסיח דעתו ממנו, דרבי יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי יהודה כדאיתא בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מ"ו ב').
<h2>דף פג.</h2>
שלא יעבוד כהן טמא שנאמר בפרשת אמור (ויקרא כ"ב ב') וינזרו מקדשי בני ישראל (רמב"ם ל"ת ע"ה) ולא יחללו, ולא יעבוד כהן טבול יום עד שיעריב שמשו שנאמר (ויקרא כ"א ו') קדושים יהיו וגו', תניא בפרק הנשרפין אלו הן שבמיתה טמא ששימש וטבול יום ששימש, טמא מנלן דכתיב דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדישים לי אני ה' (פ"ג ב') ותניא בתורת כהנים (אמור פרשתא ד' ה"א) אין נזירה אלא פרישה וכן הוא אומר (יחזקאל י"ד ז') וינזרו מאחרי, וכן (ישעי' א' ד') נזורו אחור, כלומר יפרשו מן הקדשים בימי טומאתן, אשר הם מקדישים לי לרבות קדשי כהנים עצמן וסרס המקרא וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי (ע"פ פירוש רש"י עה"ת), ולא יחללו וגומר נאמר כאן לא יחללו ונאמר בתרומה (ויקרא כ"ב ט') ומתו בו כי יחללוהו מה חילול האמור שם במיתה בידי שמים אף חילול האמור כאן בידי שמים (ע"פ יראים סי' רפ"ו), וכל לאו שחייבין עליו מיתה בידי שמים לוקין עליו, אף על פי שאם עבד בטומאה אינו חייב בבית דין אלא מלקות שנינו בפרק הנשרפין (פ"א ב') שאחיו הכהנים לא היו מביאין אותו לבית דין אלא מוציאין אותו לחוץ ופוצעין את מוחו בגיזרין ואין מוחין עליהן בכך, והיאך איפשר לעבוד שלא ישהא עד שלא יתחייב כרת אלא במיתה בידי שמים כגון שנטמא בעזרה ויצא בקצרה וביציאתו היה צינור בידו והפך בו אבר על גבי האש במזבח וקירב שריפתו שכל קירוב העבודה הרי היא כעבודה (ע"פ רמב"ם ביאת המקדש פ"ד הל' א'—ג').
<h2>דף פג:</h2>
טבול יום מנלן לומדו בפרק הנשרפין מקדושים יהיו לא-להיהם ולא יחללו (ויקרא כ"א ו') וגמר חילול חילול מתרומה אם אינו עניין לטמא ששימש דנפקא לן מוינזרו תנהו עניין לטבול יום, מכאן דקדק רבינו חיים כהן אבי אמי (תד"ה ויליף) דטבול יום שאכל תרומה במיתה ולא הוצרך לשנותו עם טמא שאכל תרומה מפני ששניהם יוצאים ממקרא אחד דהכי כתיבי קראי בפרשת אמור (ויקרא כ"ב ז') ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים וגו' ומתו בו כי יחללוהו, וכן מחוסר כפורים שעבד תניא שם (פ"ג א') שהוא במיתה ועבודתו פסולה וחילל, ומניין שעבודתו פסולה שנאמר וכפר עליה הכהן וטהרה מכלל שעדיין לא נגמרה טהרתה והוא הדין לכל מחוסר[י] כיפורים (לשון רמב"ם ביאת המקדש פ"ד הל' ה').
